בלי אופן שלו לא תבדיל אצל מרכוב

 

נובמבר תמיד מרגיש כמו הפסקה הנשימה העמוקה האחרונה לפני שמשהו גדול קורה. זו לא ההתחלה ולא הסוף, רק הזמן המוזר הזה, בין לבין, שמשאיר אותך תוהה מה הלאה. נראה שהעולם סביבנו עוצר את נשימתו, מחכה שהדלת תיסגר, הרכבת תצא או שהפרק הבא יתחיל. זה החודש שנמשך, נתון בין מה שהיה למה שיהיה, וזה גם מוכר וגם מטריד במובן הזה. זה כמו הרגע המביך ההוא בסוף סרט שבו הקרדיטים עומדים להתגלגל, אבל המוזיקה עדיין לא התחילה להתנגן. זה השקט שלפני הסופיות, המהום העדין של הדברים שמאטים. ואז, התחלתי לחשוב עליך כל הזמן. כל דבר קטן מזכיר לי אותך. שיר, רגע, דבר אקראי ומקום שהייתי בו. זה כאילו העולם מדבר עליך בלחישות. ואני לא יכול לעצור את זה, גם אם אני רוצה. אתה תמיד מתעכב. אני מתחיל לכתוב עליך, ליצור מילים ופסוקים שלא ידעתי שיש בי, אבל כולם מרגישים שהם שייכים לך. אתה הופך למוזה שלי, לאמנות שלי, למקור היצירתיות שלי ולהשראה לכל מחשבה שאני לא יודע איך לבטא. במוחי, אני מדמיין איך החיים היו נראים אם נהיה ביחד. אני מדמיין את הרגעים השלווים ואת הקולניים. אני מתאר לעצמי איך זה יהיה לצחוק איתך, להחזיק את היד שלך, להרגיש את חום הנוכחות שלך לידי. ואיכשהו, אפילו בימים הכי טובים שלי, התחלתי להתגעגע אליך. אני לא יודע איך זה קורה או למה, אבל התחלתי לפחד מהמחשבה לאבד אותך, אפילו בתור חבר העלים נושרים, אבל האדמה עדיין לא מכוסה. הקור מתחיל להתגנב, אבל זה לא לגמרי חורף. יש תחושה של ציפייה באוויר, כאילו משהו עומד לקרות, אבל אתה לא בטוח מתי או מה. זה הלימבו הזה שבו העולם מתכונן, משתנה, אבל עדיין בתהליך. 

ובמרחב הזה, יש תחושה מתמדת של המתנה, של זמן שנמתח עוד קצת לפני שהכל יגיע למקומו. כמו התחושה הזו שאתה מקבל כשאתה עומד על קצה צוק, יודע שתקפוץ, אבל עדיין נצמד לרגע שלפני שאתה לוקח את הקפיצה. היו מגפי עור משופשפים. ידיו, מחוספסות ועורקיות, החזיקו מחברת בלויה שנראתה כאילו נסעה עמו בעונות רבות של החיים. היה בו משהו שקט אך מתמשך - אדם שלמד להקשיב, לא רק למילים אלא לשקט ביניהן. לא יכולתי שלא לצותת בזמן שהוא הגיב לאישה, קולו נושא את כובד הניסיון. "הזמן לא מרפא. זה פשוט מאפשר לנו ללמוד איך לשאת את הפצעים שחווינו. ריפוי אינו עניין של שכחה; מדובר בשינוי האופן בו אנו חיים עם החלקים השבורים בנו." הרגשתי משיכה מוזרה להתקרב, וכאילו קורא את מחשבותי, האיש המבוגר פנה אליי, עיניו פוגשות את שלי במבט רגוע אך חודר. הבעת פניו התרככה, כאילו הוא חש בשאלה שלא השמעתי. קולו עדין אך יודע. היססתי לפני שהשבתי. אמרו לי שהזמן מרפא הכל, אבל זה לא מרגיש ככה. הכאב לא עובר - הוא רק משתנה. אני לא יודע אם אני מרפא. האיש המבוגר צחקק חרישית, צליל שנראה כאילו בא מבפנים, כאילו צחק ובכה באותה מידה לאורך השנים. שערו האפור הדליל לא הפחית מחדות עיניו, שגדשו בתובנה. הוא הנהן, היציבה שלו רגועה אך מקורקעת. אתה יודע, רבים מאיתנו מצפים שהריפוי יבוא כמו גל שמתנפץ מעלינו, ופתאום הכל בסדר. אבל הריפוי הוא עדין יותר. זה על ללמוד לחיות עם מה ששבר אותנו בדרכים שכבר לא כואבות עמדתי שם, מעבד את דבריו. הרגשתי כאילו דלת נפתחה במוחי.


אז, אתה אומר שהריפוי אינו קשור לזמן שעובר? זה לגבי מה אנחנו עושים עם הכאב? הוא הנהן לאט, ז'קט הצמר שלו מתקמט קלות כשהוא רוכן קדימה. "בְּדִיוּק. כולנו נושאים צלקות. זה שהם עדיין שם לא אומר שלא נרפאנו. ריפוי הוא ללמוד ללכת איתם מבלי לתת להם להכתיב את צעדיך". הבטתי מטה אל הידיים שלי, חושב על המעמסות הרגשיות שסחבתי כל כך הרבה זמן. "אבל זה קשה," הודיתי. "אני לא יודע איך למנוע מהכאב לשלוט בי. אולי זה מה שהופך את נובמבר לכל כך מוכר. זה לא הרגעים הדרמטיים הגדולים או האירועים הנוצצים. זה הזמן שאנחנו מבלים בהכנות, הזמן שאנחנו מבלים רק בהתקיים בשקט. וכשסוף סוף יגיע הרגע - כשדצמבר יגיע עם כל החגיגות והחגיגות שלו - נובמבר יהיה שם, עדיין מחזיק את מקומו ברקע, מזכיר לנו שהוא היה שם כל הזמן, מפנה בשקט מקום לפרק הבא. זה כמו הרגע השקט הזה לפני הקרדיטים, כשאתה יודע שהסיפור עוד לא נגמר, ומשהו חדש ממש מעבר לפינה זה עדיין כל כך כבד. האיש המבוגר חייך שוב, טוב ליבו השתקף בעיניו כשידיו נחו בקלות על ברכיו. "אתה לא צריך לגרום לכאב להיעלם. זה חלק ממך, אבל זה לא חייב להגדיר אותך. תכיר בזה, תחזיק את זה ועדיין תתקדם. ריפוי הוא ללמוד לשאת את הצלקות שלך בצורה שתאפשר לך לחיות באופן מלא - בלי חשש שהן ישברו אותך שוב." דבריו הדהדו עמוקות. הרעיון שהריפוי אינו קשור לחכות לזמן לתקן דברים, אלא באופן שבו אנו בוחרים לשאת את החלקים השבורים של עצמנו הרגיש כמו התגלות. אבל אולי זה היופי של נובמבר.

זה לא צריך להיות הכוכב של התוכנית כדי להשפיע. זו ההפסקה השקטה, המרחב שבו הכל מתיישב ומתכונן לקראת הבאות. זה החודש שבו העולם לוקח נשימה, מתכנס לפני סוף השנה. נובמבר לא דורש תשומת לב, אבל הוא חיוני, מחזיק את המשקל של כל מה שהיה לפני וכל מה שעוד לבוא. זה כמו הרגע הזה שבו אתה עוצר סרט כדי לנשום לפני שהעלילה תתחדש שוב. נובמבר הוא הזמן שלפני הבלאגן, השקט שלפני הסערה של דצמבר. זה חודש של המתנה, ציפייה, אבל לא בצורה התזזיתית שאולי מצפים לה. זה יותר כמו לעמוד בקצה של משהו, לדעת שהשינוי מגיע, אבל עדיין לא להרגיש את מלוא עוצמתו. העולם מתכווץ, אבל עדיין נשאר כל כך הרבה שלא נאמר, כל כך הרבה שזה מרגיש כאילו הוא תלוי באוויר, מחכה ליפול. זו התחושה הזו שאתה מקבל כשאתה צופה בסדרה גמר, ואתה יודע שהקרדיטים מגיעים, אבל עדיין יש חלק ממך שמקווה רק לעוד טוויסט אחד. הייתי כל כך מרוכז בהיפטרות מהכאב, עד שלא הבנתי את הכוח לקבל אותו כחלק מהסיפור שלי. הרמתי את מבטי אליו, מרגישה תחושה שקטה של ​​בהירות. "אז, זה קשור לקבלה? לא שוכחת, אבל מבינה שהכאב הוא רק חלק ממני? כן הוא אמר, קולו יציב. כאב הוא לא האויב. זה מה שחשוב איך אתה מגיב לזה. אל תנסה למחוק את זה. למד לקבל את זה, ועם הזמן, תגלה שאין לו יותר את הכוח לשלוט בחייך. ריפוי הוא תהליך, לא אירוע". עמדתי שם רגע ארוך, חשתי תחושת שלווה שלא הכרתי קודם. זה היה מוזר אבל משחרר. אולי לא הייתי צריך להמשיך לברוח מהחלקים בעצמי שנפגעו. אולי הריפוי לא היה על בריחה מהעבר אלא ללמוד איך לשאת אותו כדי שזה לא ירסק אותי.