ובכל זאת, זה לא אומר אני לשונית אותך אני רואה איך אתה תמיד שם אופניים שאולי, אבל נראה שאף אחד לא שם לב בך. אני רואה בעיניך את הרצון להיות חלק ממעגל מבלי להרגיש צורך לכפות או לזייף. אני רואה את הניסיונות שלך, את המאבקים שלך למצוא את האומץ להזיז את רגליך לעברם. אני ברגע שאני מתחיל לקרוא, אני שוכח את המציאות האכזרית של החיים. זה כמו לחצות סף ליקום מקביל שבו סבל מרגיש שונה, ניתן לניהול ורחוק. אני אולי לא הדמות הראשית של הסיפורים האלה, אבל לפחות אני יכול להשיל לרגע את משקל העולם הזה. הספרים והדרמות הופכים למגנים שלי, מגנים עליי מהזיכרונות שאני מנסה לקבור. כשאני מדפדף בדפים, אני מדמיין עולם טוב יותר מזה שאני חי בו. אני חי חיים כל כך מלאי תקווה בתוך המילים האלה שהמציאות נראית משעממת מכדי להשוות. בכל פעם שאני פותח את וואטפד, אני שוכח כמה אני מריר ומתאהב באנשי הדגל הירוק האלה. הדמויות הבדיוניות האלה משחזרות בי חלק שחשבתי שאבד, החלק שעדיין מאמין באהבה. אני מוצא את עצמי מדמיין ומקווה להצטלב עם מישהו כמוהם בעולם האמיתי, גם אם זה מרגיש רחוק בצורה בלתי אפשרית מהמציאות רואה את הקשקושים של הידיים והברכיים שלך כשמישהו סוף סוף ניגש אליך, מפחד שטעויות קלות עלולות לבלבל את זה. אני רואה את זה. אני רואה אותך - כמי שגם עבר ועדיין עובר את אותו הדבר. מי היו האנשים הבלתי נשכחים בכיתה שלך כשהיית בתיכון? מה עם החברים לכיתה שהיו לך בבית הספר היסודי - אלה שהמורים תמיד אהבו והעריכו?
מי הם אותם אנשים? האם הם היו בעלי ההישגים הטובים ביותר בכיתה, ליצני הכיתה, אלה עם הפרצופים היפים ביותר, או אולי פשוט החברים שלך? אם לכל אחד יש כותרת, מה עם אלה שיושבים מאחור או בצד, ומוצאים נחמה במקומות שבהם לא כולם נראים קודם? מה עם אלה שקולם הכי פחות נשמע, אלה שממעטים לתרום לרעש הכיתה? האם יש עדיין אנשים שזוכרים אותם, בין חביבי הקהל שאפשר לזהות אותם בקלות? אנשים זוכרים אותנו? זה אחד הדברים שתמיד חשבתי יותר מדי בכל שנת לימודים - האם אצליח להכיר חברים ולא להיות עוד אותו ילד שקט? כמי שאישיותו עוצבה על ידי הורות קפדנית, זה תמיד היה אתגר להציג את עצמי ולהיראות מעניין. אחרי הכל, האישיות שלי היא לא מה שהלוואי שהיא יכולה להיות, היא תוצר של הכללים שהייתי צריך לפעול לפיהם. בכל שבוע ראשון של שנת הלימודים, אני מנסה ללבוש חזית כדי להסתיר את החרדה העמוקה שלי מסביבה חדשה, מאנשים חדשים וחוסר הוודאות של מה שיבוא. אני מסווה את החלקים בעצמי שאלו שמכירים אותי התחילו לצפות להם. זה עובד לזמן מה, אבל בסופו של דבר, אני נשחק ונופל בחזרה לדפוסים הישנים שלי. לא משנה כמה עבה המסכה או כמה זמן אני לובש אותה, אנשים תמיד בסופו של דבר מתארים אותי באותו האופן שבו תוארתי מאז ילדותי.
אני לא לוקח כמובן מאליו את החברים שרכשתי במהלך השנים, אבל עדיין, התחושה של להיות הכי פחות זכור בקבוצה נמשכת. התחושה של להיות הכי פחות חשוב, זה שאף אחד לא שם לב כשהוא נשאר מאחור, זה שהצל שלו נשאר ברקע. זה שנבחר רק כאשר הבחירות הראשונות אינן זמינות. המאבקים שלהם נותנים לי את האומץ להתעמת עם שלי, גם אם אני לא ממש מוכן להתמודד איתם. לפעמים, אני תוהה אם לבכות עבורם היא הדרך של הנשמה שלי לרפא כאב שמילים לא יכולות להגיע אליו. החוסן של הדמויות נותן לי השראה שהקרבות שלהן הופכים למטאפורות שלי. דרך הכאב שלהם, אני מרשה לעצמי לקוות שיום אחד גם הקרבות שלי יהיו הגיוניים. כל פרק מכניס שמחה ושלווה לחיי, ועוזר לי לשכוח את הבעיות שרודפות את מוחי. לכמה שעות אני נכנע לפרפרים, לצחוק ולרגעי האושר הגנובים שרק סיפורת יכולה לספק. אני רואה חלקים מעצמי בדמויות ומרגיש פחות לבד בתוך הכאוס של המחשבות שלי. המובילים הזכריים מביאים קסם וחום ללב שהתקרר מרוב אכזבה בכל קבוצת חברים שהצטרפתי אליהם, אני כמעט ולא מוצא את עצמי רואה בהם בית - אנשים שיכולתי לדמיין להיות איתם אפילו אחרי כמה שנים. באתי להתייחס לכל החברים שהיו לי ויש לי כעוברי אורח. שמתי לב לדפוס: כששנת הלימודים מסתיימת, כך מסתיימת החברות. אני מנסה להתנהג בנונשלנטיות לגבי זה, להעמיד פנים שזה לא מפריע לי
שאני לא מצליח לשמור על הקשרים האלה, גם כשאני רואה כמה מהם עדיין מסתובבים. בינתיים, אני כאן, מקנא בשקט בחברות שהלוואי שיכולתי להיות. אחרי שנים של נסיונות וכוח, נמאס לי לקוות והתחלתי לתת לאנשים לבוא וללכת. למדתי להציל את עצמי מלהיות מחובר יותר מדי למישהו. אבל אם הם האמתיים - אם הם באמת נועדו להישאר - לא הייתי מהסס להחזיק בהם, להוקיר אותם ולהעריך אותם אני מקווה שמישהו יוציא אותי מאפלת מוחי וידריך אותי לעבר שלום. הסיפורים האלה מלמדים אותי שהריפוי עשוי להיות איטי, אבל זה תמיד אפשרי כאשר אהבה מעורבת. הרעיון של סוף טוב מחזיק אותי כי הוא מבטיח שהמאבקים שווים משהו. אבל אז הבנתי שכל הסוף הטוב שלהם מגיע כשהם מתחתנים, וזה לא הגיוני. ברור שיש מאבקים אחרי נישואים, חיים שעדיין צריכים לחיות מעבר ל"אני עושה" כמו משפחה. אולי זה בסדר להיות זה שיושב מאחור או בצד, מתבונן בשקט כשהעולם נע בכאוס הרועש הרגיל שלו. יש הרואים בכך דבר רע, ורובנו הושפענו לחשוב אותו הדבר. אבל להיות לבד ושקט לא צריך להשוות לקולניות של אלו שבמרכז הבמה. יש לזה כוח ויופי משלו. יש יופי בלהתבונן, להבחין ולהוקיר את הרגעים הקטנים והחולפים שאחרים עשויים להתעלם מהם. אנשים באים והולכים; לכל קשר יש התחלה וסוף, ולא כולם נועדו להימשך לנצח. יש כוח לאמץ את השקט ולמצוא נחמה בבדידות - משהו שלא כולם אמיצים מספיק להתמודד איתו.