כאשר הוא מגיע לראשונה מרגיש אינסופי זה משתלט על הכל. זה לוחץ על החזה שלך, גורם לגרון שלך להתכווץ וגונב את הצבע מהעולם. יש ימים שבהם זה מרגיש כאילו הכאב לעולם לא יעזוב, כאילו הוא יהפוך לחלק קבוע ממך. אתה תוהה איך תרגיש שוב שלמה כשהכאב משתרר כל כך עמוק בלב שלך. עם זאת, ככל שעובר הזמן, הדברים שפעם הביאו אותך עד דמעות, זה לא תמיד ירגיש ככה. יום אחד, תסתכל אחורה על מה שגרם לך לבכות ולא להרגיש דבר מלבד שלווה. אתה תסתכל אחורה ובקושי תזהה את הכאב שהרגיש פעם בלתי נסבל. אתה תתהה איך משהו כל כך כואב הפך כל כך קטן. ותבינו שהריפוי לא קרה ברגע אחד גדול. אני לא קרה בשקט, לאורך זמן, בזמן שאתה פשוט חיי. מה שכואב היום יאבד מכוחו. הלב שלך ירפא, גם אם לא תשים לב שזה קורה. הימים הקשים חולפים, ואתה מתעורר שוב בהרגשה בסדר שניפצו אותך, מתחילים לאבד את אחיזתם. הם מפסיקים לעקוץ כמו פעם. הנטל שפעם הרגיש בלתי נסבל נעשה קל יותר. ואז, יום אחד, אתה חושב על זה, ומבין שזה לא כואב יותר. אפילו לא שמת לב מתי זה הפסיק. זה לא פתאומי.
הריפוי לא מכריז על עצמו. במקום זאת, זה קורה ברגעים הקטנים והרגילים של החיים. זה קורה כשאתה צוחק עם חברים, כששמש הבוקר מרגישה חמימה על העור שלך, כשאתה מאבד את עצמך במשהו שאתה אוהב. זה קורה כשאתה מתעורר יום אחד ומבין שלא חשבת על מה שפגע בך במשך שבועות, אולי חודשים. מה שהרגיש פעם כמו פצע פתוח הופך לצלקת - משהו שעדיין שם, עדיין חלק ממך, אבל כבר לא גולמי. הזיכרונות נשארים, אבל הם מאבדים את כוחם לשבור אותך. האדם שנהגת לבכות עליו הופך למחשבה חולפת. הדחייה שפעם האמנת שהגדירה אותך הופכת רק לפרק בסיפור שלך. האדם שפעם התעכב בליבך עכשיו רק מצחצח את דעתך. מה שפעם אכל את דעתך עכשיו בקושי עובר אותו. העצב שחשבת שיבלע אותך שלמים הופך לשיעור, תזכורת לכמה אתה יכול לשרוד. פעם פרק, עכשיו רק שורה בסיפור שלך. קשה לדמיין את זה כשאתה באמצע הכאב. לא ניתן היה לתקן את הספל, אבל הוא הותיר אותי עם כמה תזכורות פשוטות שדברים לא נמשכים לנצח, אבל הזיכרונות והמשמעות שיש להם כן. גם כשאנחנו מאבדים משהו, ההשפעה שלו עלינו נשארת. כמו כן, הדברים שאנו מאבדים מלמדים אותנו להעריך את מה שיש לנו. הם מזכירים לנו שגם בשבר, יש סוג של יופי אם אנחנו מוכנים לחפש אותו. החיים הם באמת כמו הספל הזה. דברים נשברים, תוכניות משתנות, ולפעמים אנחנו מאבדים את מה שמרגיש שאין לו תחליף, אבל גם כשמשהו כבר לא שלם, הערך שלו לא נעלם. הספל השבור גרם לי להבין שלא הכל קבוע, אבל זה לא אומר שלא היה שווה. זה הזכיר לי להעריך את הדברים הקטנים בחיים, גם אם הם לא נמשכים לנצח.
כי לפעמים, היופי הוא לא בהחזקה, אלא זה במציאת משמעות במה שנשאר. הפסד לא היה רק סוף. זו הייתה התחלה קטנה, שיעור פשוט ללמוד להתקדם, גם כשהדברים לא הולכים כמתוכנן. לפעמים, החלקים השבורים הם רק חלק מהסיפור כשאתה בוכה, זה מרגיש כאילו הפגיעה תישאר לנצח, כאילו תמיד תרגיש את זה שברירי, אבל האמת היא. הדמעות שנפלו פעם כל כך בקלות מפסיקות לעלות, לא בגלל שאתה מכריח אותן, אלא בגלל שגדלת, התקדמת קדימה, והחיים נשאו אותך למקום חדש. כי אתה יודע, כשהם מתים, זה לא רק פעם אחת. זה שוב ושוב. הם מתים בכל פעם שאתה זוכר שהם נעלמו. בכל פעם שאתה מושיט את הטלפון שלך כדי לספר להם משהו ולהבין שהם לעולם לא יאמינו. בכל פעם שאתה רואה מישהו שנראה כמוהו או שומע את הבדיחה האהובה עליו ולשבריר שנייה, אתה שוכח שהוא לא כאן. ואז זה מכה בך כמו גל, כל פעם מחדש. המחשבה שלעולם לא יתקשרו אליך יותר, שלעולם לא יצחקו איתך על משהו טיפשי, שלעולם לא יהיו שם כדי להגיד לך שהכל יהיה בסדר. הם פשוט... נעלמו. ואתה ממשיך לחשוב, זה כל מה שאני מקבל? חיי אחד של זיכרונות שמרגישים קצרים מדי, לא משנה כמה זמן זה היה? אנשים אומרים שצער נהיה קל יותר להתמודד עם שעות נוספות, ואולי הוא כן, במובנים מסוימים.
אבל זה אף פעם לא באמת עובר. אתה פשוט לומד לשאת את זה. מתרגלים לכאב, לכיסא הריק ליד השולחן, לשקט שבו היה הקול שלהם. אתה מבין איך לצחוק שוב, איך להרגיש מאושר בלי להרגיש אשמה. אבל הצער תמיד שם, מחכה בפינות דעתך, מוכן להזכיר לך את מה שאיבדת. זה לא הוגן. זה לא קל. אבל זה מחיר האהבה, לא? לאבד מישהו כל כך לגמרי ובכל זאת לשאת אותו איתך, גם כשכואב. תמיד כשכואב. ובזה, אתה מתחיל לראות את עצמך אחרת. אתה רואה כמה סבלת. אתה מתחיל לסמוך על כך שלא משנה מה הכאב שיבוא אחר כך, גם הוא יעבור. אתה מבין שאתה יותר עמיד ממה שחשבת. יותר מכל, אתה מבין שכאב שאנחנו חזקים יותר ממה שאנחנו יודעים. הזמן מרכך את הקצוות החדים של אבלנו. זה הופך את הדברים שלא יכולנו להתמודד לדברים שאנחנו יכולים להסתכל עליהם וכבר לא נרתעים.
ובכל זאת, זה לא אומר שתשכח את זה. ריפוי לא מוחק את העבר. זה אומר לעשות עם זה שלום. זה אומר שהדברים שפעם היה להם כוח עליך כבר לא עושים. אינו קבוע, גם כאשר הוא מרגיש כך. באמת, הדבר היפה בזמן הוא שהוא נותן לנו מקום לרפא, גם כשאנחנו לא מנסים. הלילות המועברים בבכי הופכים לבקרים שבהם השמש זורחת ואינה מרגישה כבדה יותר. והפגיעה הופכת למשהו ששרדתם, לא משהו שאתם חיים בתוכו. אז, אם אתה כואב עכשיו, אם משהו מרגיש שהוא לא יפסיק לשבור את הלב שלך, תחזיק מעמד.